<h1>ראבי"ה סימן קע"ג</h1>
<h2>דף סו.</h2>
מצינו שרבינו חננאל פסק בכתובות בפרק אף על פי [ס"א ע"א] גבי מזיגת נדה שמ[ו]אל [מחלפא] ליה [דביתהו] בשמאל, וכן קבלנו מרבותינו, כל הדברים האלה נאמרו בימי ליבונה, ואפילו הכי אסור מזיגה אם לא בש[מאל], וכל שכן מאכילה ושתייה יש להרחיק מלאכול עמה. כך משמע מדבריו. וכן משמע בפרק קמא דשבת [י"ג ע"ב] גבי תנא דבי אליהו וכו' עד בימי ליבונך מהו אצלך אמרה לו אכל עמי ושתה עמי וישן עמי וכו', ומסקנא דסינר מפסיק בינו לבינה, אמר לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שנאמר [ויקרא י"ח] ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב. ואם תאמר לא הקפיד אלא על השינה ולא על אכילה ושתייה, הא ליתא, מדמייתי לה עלה דהא דתנן התם לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה, וכיון דטעמא מפני הרגל עבירה מה לי בנדתה ומה לי בליבונה כל זמן שלא טבלה. וראיתי שפסק רבינו זקיני מנוחתו כבוד שוודאי בז' ימי ליבונה, שאינה יכולה לטבול, יש לחוש להרגל עבירה, אבל לאחר שעברו ז' נקיים וראויה לטבול מותר לאכול עמה, דאין לחוש להרגל עבירה, שלא גרע מישראל משומד דמסקינן בפרק קמא דשחיטת חולין [ד' ע"א] דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, דאם יעלה על לבו לדבר אחר יטבילנה. וכתב דנראה לו דאפי' מצוה לו לאכול עמה, כדי לרצותה שתטבול. ושרי ליה מריה, דאגב חורפיה לא עיין בה, דסבירא ליה שהא דחשו להרגל עבירה שמא יתקפנו יצרו ויבוא עליה במזיד באיסורא, וליתא, דטעמא מתוך שרגיל עמה לאכול ישכח שהיא זבה וסבר דטהורה היא ויבוא עליה. וכן משמע מפירוש רבינו שלמה בפרק קמא דשבת. ועל כרחך הכי פירושא, מדאיבעיא ליה התם נדה מהו שתישן היא בבגדה והוא בבגדו, פירוש מי סמכינן דלא ישכח ויבא עליה משום דאיכא דיעות שיזכירו זה לזה דנידה היא וגם שינוי שאינו ישן עמה בקירוב בשר, כדאמרינן בכתובות [מ"ח ע"א] האומר אי איפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה, ופשטינן לה ממתניתין שלא יאכל [הזב] עם הזבה מפני הרגל עבירה, ודחינן לה התם [דיעות] איכא שינויא ליכא, אלמא דטעמא משום שכחה, דאי חיישינן ליצרו תוקפו מה הועלנו בשנוי, אלא שמע מינה כדפרישית. וכיון [ד]משום שמא ישכח הטעם, אם כן אין חילוק בין [תוך] ז' לאחר [ז'] נקיים, ואדרבה כמו שמרחיקים יותר ימי טומאה יותר מהרה ישכח. כלל דבר איני רואה בו היתר כלל עד שתטבול. ואפי' אם על ידי שינוי [הוא] אוכל עמה, דאיכא [דיעות] ושינוי, נראה טפי לאסור מלהתיר, כיון דפשטינן מהיקישא דאשת רעהו דאפי' היא בבגדה והוא בבגדו אסור, אף על גב דאיכא דיעות ושינוי, הכי נמי באכילה. ואם נפשך לומר הלא מעשים בכל יום שאוכל עם אשת רעהו, ואם כן להא נמי נקישו ליה, [לא דמי], דהתם סגי לה בדיעות בלא שינוי כיון שאינם מורגלים יחד, דלא גייסי אהדדי, מה שאין כן באשתו. ואע"ג דתלי טעמא בהיקישא, אסמכתא בעלמא היא, וטעמא משום הרגל עבירה. וראיה לדברי דתנן בפרק כל הבשר [ק"ז ע"ב] רבן שמעון בן גמליאל אומר שני אכסנאים אוכלים על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה, ואמר שמואל לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה, אלמא כל היכא דאינם מכירין זה את זה לא גזרינן אע"ג דליכא שינוי, אע"פ שזה הדבר קרוב לשכוח לאכול זה עם זה מלגזור שמא ישכח ויבא עליה, כיון שאינה שוכב אצלה אלא שאוכל עמה. וכל שאינן מורגלים זה עם זה קרי אין מכירין זה את זה. ואף על גב דבפרק קמא דשבת [י"ג ע"א] בעי למיפשט מינה דהני מכירים זה את זה נינהו, פירוש נדה ובעלה, ודחי לה הכי השתא התם, גבי אכסנאים המכירים זה את זה, דיעות איכא שינוי ליכא הכא איכא דיעות ושינוי, משמע דאפי' היכא שמכירים זה את זה מותר על ידי שינוי גבי בשר וגבינה, והכי נמי נאמר גבי נדה ובעלה, אומר אני דההיא דחיה בעלמא, כלומר מהכא לא תפשוט לאסור נדה ובעלה על ידי שינוי, דאיכא למימר דהא דאמרינן במכירין מיירי בלא שינוי, [אבל היכא] שאיכא [דיעות] ושינוי אפילו במטה חדא אימא דשרי, אבל לפי המסקנא דפשיט דאפי' בדיעות ושינוי אוסרים איכא למימר הכי נמי באכילה על ידי שינוי, דהיא היא, דהא פשטינן בכל הסוגיא [שכיבה] מאכילה [ו]מדמינן להו. [ו]אם לחשך אדם לומר דכל שכן בשכיבה דנחמיר, אבל מחומרא דהוא בבגדו והיא בבגדה (א)לא נלמד להחמיר על האכילה בשינוי בין לגבי בשר וגבינה בין לגבי נדה ובעלה, תשובתי דברי[ש] המסקנא הוה פשיט(א) לאיסור מדבית הלל דאמר לא עולה ולא נאכל, ומשני התם דליכא דיעות הכי נמי מסתברא דהיכא [דאיכא דיעות] ש[א]ני דקתני רבן שמעון בן גמליאל אומר שני אכסנאים אוכלים על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואינם חוששים, אלמא דפשיט(א) היתר שכיבה, אע"פ שקרוב הדבר לחשש איסורא, מאכילה, [אלא] שלא נתן על לב[ו] התלמוד דבשאינם מכירים [זה את זה] מיירי, מכל מקום הסברא אמיתית, ואם במכירין [הוה] מיירי, כמו דסלקא דעתיה מעיקרא, הוה פשיט מינה. וקצת יש להשיב לדחות להיתר גבי אכילת נדה בשינוי, [ד]דלמא (ד)מאכילת בשר וגבינה הוא דפשט להיתרא משום דלאלתר יכול לשכוח ולאכול עם חבירו בשר או גבינה, דאיסור תלוי באכילה וקרוב הדבר לאסור כמו הוא בבגדו והיא בבגדה, וכל דאורייתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת, אבל אכילת נדה בשי[נוי], דאיכא דיעות ושינוי (ותו), דליכא למיחש כולי האי להרגל עבירה, (ש)כולי האי לא חיישינן, ומדרשא הוא [דהוה] פשט מלא יאכל בכל שכן. וקשה לסמוך על הסברא, כיון שנהגו העם לאסור בימי נידתה אפי' על ידי שינוי. ומיהו אם שתת[ה] בכוס ונשאר בו קצת והלכה לה, שאינו שותה ממש עמה, קבלתי מרבותי להתיר. ואף כן נראה לי, מדאמרינן בפרק אף על פי [ס"א ע"א] כל מלאכות וכו' חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, אמר רב הונא לא שנו אלא בפניו אבל שלא בפניו לית לן בה, והצעת המטה חמורה ממזיגת הכוס, דהותרה על ידי שינוי אפי' בפניו, אבל הרחצת פניו ידיו ורגליו אי אפשר בשום ענין אלא בנגיעה ובפניו ולכך אסור, [אבל] באכילה ושתיה אין קרוב ביאה טפי מבהצעת המטה. ומדאסרינן הרחצת פניו ידיו [ו]רגליו גרידא הוה משמע דנגיעה אחרת שרי, דליכא ריצוי ביאה. ואע"ג דגבי תנא דבי אליהו קאמר לא נגע בי אפי' באצבע קטנה, חומרא בעלמא [היה] מחמיר על עצמו. ולכל הפחות בימי ליבונה נראה לי שאין צריך לפי ההלכה להחמיר בנגיעה בעלמא, ואפי' בימי נדתה, אילולי שנהגו העם. וטוב להתרחק ולעשות סיג ואין להתיר, משום דאתי למיטעי. וגם קבלתי מרבותי שאוכלים בשר וגבינה יחד על השלחן אפי' במכיר[ין] על ידי שינוי שהיה שם שום דבר גבוה בין הבשר לגבינה להכירא, וראייתם מהכא ומפרק ר' ישמעאל בעבודה זרה [נ' ע"א] דקרי שתי תפיסות גבי מרקוליס דאיכא [גובהה] ביני וביני, ו[י]לפי תפיסה דהכא מהתם. ואין הנידון דומה לראיה, כדפרישית. וכשר הדבר שיאכל האחד במפה לבד בחיקו או על שלחן אחר. ולא שאני ראוי לחלוק עליהם אלא הלכה אני דורש, וכן נראה לי. וקצרו של דבר בשאין מכירים אפי' בלא שינוי מותר ובמכירים אפי' על ידי שינוי אסורים על שלחן אחד. ומיהו באשתו נדה מותר לכל הפחות על שלחן אחד, וטעמא כדפרישית לעיל שאין לדמותה לבשר וגבינה. ובשם חכמי נרבונא שמע[תי] שאוסרים לנדה לאכול בשלחן של בעלה, [וזכר לדבר] [תהלים קכ"ח] אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך וגו'. שוב מצאתי בתשובת רש"י אין מניחים בשר וגבינה על שולחן אחד. ורבינו אלפסי נמי פסק כבית הלל [חולין ק"ד ע"ב] דאפי' להעלותו על השלחן אסור, וכל שכן באכילה. וגם רבינו שב"ט נראה לו לאסור. אב"י העזר"י.
